מאמרים בנושא הורות ומשפחה
 משחקים והפעלות לתינוקות בשנה הראשונה
 ההורות שלנו- תמונה משפחתית
 אימון אישי להורות מודעת
 דמיון מודרך לעבודה על פחדים עם ילדים
 עשרת הדברות להצלחה והגשמה בהורות
 חינוך הילד לעצמאות ולאחריות
 ויתור מתוך עוצמה
 התפתחות מחשבתית של ילדינו
 שיתוף והתייעצות כערוצי תקשורת המובילים ליחסים טובים במשפחה


משחקים והפעלות לתינוקות בשנה הראשונה

משחקים והפעלות לתינוקות בשנה הראשונה
נכתב על ידי תמי גרומן [ 16/02/2007 ]
[ נצפה 31 פעמים ]

שלבי ההתפתחות של תינוקות בשנה הראשונה לחייהם מצריכים הפעלות, משחקים ואתגרים חדשים לפיתוח היכולות המוטוריות והקוגנטיביות, ביניהן, רכישת מיומנויות תקשורת וכישורי שפה. המשחקים וההפעלות המומלצים בכל שלב התפתחותי ומאפייניו מהווים גירוי לחושיו/ה של התינוק/ת ומציבים בפניו/ה אתגרים חווייתיים חדשים. באמצעות אותם צעצועים ומשחקים ובשילוב הפעלת דמיון ניתן להפעיל את אותן מיומנויות למידה והתנסות חווייתית יחד באופן מהנה.

לקראת ההפעלה והמשחק מומלץ לשים לב לנקודות שלהלן:

* מאפייני ומידות הצעצוע עומדים בסטנדרטים בטיחותיים - הצעצוע אינו חד ואינו קטן מדי (מחשש לסכנת בליעה וחנק), בד"כ מקובל להשוות גודלו לגודל אריזת סרט צילום/"פילם".

* התינוק/ת מגלה עניין וסקרנות במשחק - כפיית משחק על התינוק/ת או שידור (גלוי וסמוי) של מסרים המתמקדים בהדגשת חשיבות המשחק, תוך התעלמות מהפאן החוויתי שלו, עשויה להסתיים בכישלון.

* הצעצוע/משחק מותאם לגיל התינוק/ת:

הפעלות ומשחקים בחודשיים הראשונים

בחודשיים הראשונים מומלץ לחשוף את התינוקות לתמונות בשחור-לבן (ובשילוב אדום) המהווים קונטרסט אחד לשני ומשמשים גירוי וויזואלי לחוש הראייה, ולשימוש ברעשנים (רצוי שיהיו עשויים מבד או מכל חומר אחר עדין) המשמשים גירוי לחושים השמיעתי והוויזואלי (ובשלב מאוחר יותר ליתר החושים). בשלב מתקדם יותר (לאחר גיל חודשיים), מומלץ לעבור לתמונות צבעוניות. מובייל צבעוני (עם דמויות מחייכות) ומנגן משמש גם כן גירוי לחושים הוויזואלי והשמיעתי גם יחד. לא מומלץ לחשוף את התינוק למשחקים רבים בו זמנית - הדבר עשוי לגרום לגירוי יתר ולהפרעה בתהליך החקירה ובהנאה הרציפה הכרוכה בו. עוד בנוגע לחוש השמיעה, כבר מלידה מומלץ לחשוף את התינוק/ת למוסיקה קלאסית ולנעימות שונות, וישנם מחקרים המצביעים על כך, שמוסיקה שהושמעה לתינוק/ת עוד בהיותו/ה ברחם, עשויה לשמש אמצעי הרגעה בסיטואציות שונות לאחר הלידה, בין היתר לקראת הירדמות ושינה.

הפעלות ומשחקים לגילאים שלושה חודשים - שישה חודשים

בובות גדולות ורכות ובעלות פונקציות שונות, "אוניברסיטאות" (הכוללות מוקדי אטרקציה לראיה, שמיעה, תפיסה ומישוש כגון רעשנים, מראות, קוביות ועוד) ופעלולונים, קוביות רכות - להמחשת צורות גיאומטריות בעלות נפח, וכדורים רכים - לגלגול על משטח (ובשלב מתקדם יותר לזחילה לקראתו ולמשחקים של "מסירות") עשויים להתאים להפעלות בגיל שלושה חודשים (ויש ביניהם שמתאימים לגיל מוקדם יותר).

הפעלות ומשחקים לגילאים שישה חודשים והלאה

החל מגיל שישה חודשים ואילך, ניתן לחשוף את התינוקות למשחקים ה"מעודדים" זחילה ולצעצועים הדורשים מיומנויות מוטוריות מתקדמות יותר כגון חישוקים/טבעות, הצבת גביעים כמגדל או הכנסתם האחד בתוך השני בהתאם לגודלם, משחקי אקווריום/דלי/קופת חיסכון או כל כלי אחר שבאמצעותו ניתן להמחיש משמעויות של "בתוך" ו"מחוץ ל", בובות המשתייכות לקבוצות שונות כגון בעלי חיים וכלי רכב להמחשת מושגים של קבוצה ומשפחתיות, טלפון וכן הלאה.

פרט לצעצועים ולמשחקים המוזכרים לעיל (ושנרכשים בדרך כלל כמוצרי מדף), ניתן לפתח רעיונות יצירתיים וליצור משחקים באמצעות עזרים שונים (ובטיחותיים) הנמצאים בהישג יד, לדוגמא, בקבוקים ריקים (ניתן להוסיף אורז ולאטום היטב) בשילוב של כדור עשויים לשמש משחק באולינג משותף וחווייתי וכן הלאה. תינוקות נהנים לא פחות ממשחקים המייצרים תקשורת בינם לבין משתתף נוסף כגון: מחבואים, חיקוי הבעות פנים והברות מסוימות, כמו גם מהשלכת חפצים ובדיקת "היעלמותם", הפעלה ותגובה (לחיצה על כפתור וההפעלה שנוצרת בעקבותיה) ולמעשה כל חקירה של חפץ/סיטואציה חדשה עשויה לייצר עבורם מקור למשחק וללמידה. נקיטת משנה זהירות ושימוש באמצעי בטיחות ובעיקר, השגחה פיזית, חיוניים מאד בעיקר החל משלב הזחילה/התקדמות ממקום למקום, שכן, תינוקות מוצאים עניין לא מועט במכשירי חשמל, שלטים, נעליים בכלל ונעלי בית בפרט ועוד...

קריאת סיפורים

על פי מחקרים, מומלץ להתחיל בקריאת סיפורים לתינוקות כבר משלב מוקדם (באנגליה, לדוגמא, מומלץ כבר החל מגיל 3 חודשים). קריאת סיפורים כבר מגיל צעיר מסייעת לפיתוח ולשיפור מיומנויות קוגנטיביות וכישורי שפה ולהרחבת אוצר המילים. במהלך קריאת הסיפור, מומלץ להצביע על הדמויות המופיעות בספרים (רצוי להקריא מספרים עם תמונות גדולות וצבעוניות ועם איורים ברורים), תוך מתן התייחסות לכך, שהתעניינותם של תינוקות במתואר בספר מתפתחת מהתבוננות מרחבית כללית בעמודים ובדמויות המופיעות בהם להתמקדות בדמויות ספציפיות. עוד רצוי, בעיקר בשנה הראשונה, בה התינוק/ת חוקר/ת אובייקטים באמצעות הפה (ובהתייחסות לשלב האוראלי, עפ"י פרויד), לחשוף בפניו/ה את חוויית הקריאה והמשחק באמצעות ספרים בעלי עמודים עבים וקשיחים.

לסיום, חשוב לזכור כי יחד עם שימוש המשחק כמקור למידה עבור התינוק/ת, הוא משמש גם מקור להתנסות חווייתית ומהנה. כמו כן, כל תינוק/ת מתפתח/ת באופן אינדיבידואלי ועשוי/ה למצוא מוקד התעניינות, למידה והנאה במשחק זה או אחר בשלבי התפתחות שונים.


אודות הכותבת:
בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה חברתית (עבודת תיזה בנושא גורמים ארגוניים, אישיים ואישיותיים המשפיעים על אפקטיביות החונכות בארגונים), אוניברסיטת בר-אילן.
מתמחה בכתיבת מאמרים ובעריכת מחקרים עבור חברת Deveraux and Deloitte ומנהלת פורום "החיים כהורים" באתר "גוזלים".

 


Up

ההורות שלנו- תמונה משפחתית

ההורות שלנו- תמונה משפחתית
נכתב על ידי אילת שחר-דייטש [ 29/08/2006 ]
[ נצפה 594 פעמים ]

את חוזרת הביתה לאחר יום עבודה ארוך ומעצבן במיוחד, רעבה, ועם תחילתו של כאב בצד הראש, מה שאת מכירה היטב כמיגרנה, הבוס נזף בך לפני כולם,קפה ניתז על החולצה הלבנה שלך, והנהג האידיוט שחתך אותך בכביש...
כל מה שאת רוצה עכשיו זה להכנס לבית הנקי והמסודר שלך, ו...לנוח, לשכוח את כל הצרות. עוד לפני שסגרת את דלת המכונית את שומעת צעקות והמולה מתוך הבית, של הרבה מדי ילדים, חלקם לא שלך (איפה ההורים שלהם??), ואת מתפללת שהילד הפרטי (הגדול) שלך יבין את גודל המצוקה, וישלח את כולם כי "לאמא יש מיגרנה והיא רוצה לנוח", ואת רוצה שיעשה זאת מבלי שתצטרכי להסביר, לבקש, להתחנן. וכשאת פותחת את הדלת את מגלה את המתבגר שלך שרוע על הספה בסלון, הרגליים על השולחן, בוהה בסרט פעולה, (זאת למרות שביקשת ממנו שישגיח, שיארגן קצת את הבית, שייקח אחריות), שורה של ילדים קופצניים עוברת לך בין הרגליים "אמא אמא מה קנית לי?", קשה לך אפילו לזהות מי שם שייך לך, ערימת הכלים בכיור כבר מחפשת בית מאמץ, והחדרים? טוב, נשאיר זאת לפעם אחרת, ופתק לבן קטן מהבעל האהוב שלך מחכה לך:
מותק, תכיני משהוא לאכול לערב, אני אגיע עם החבר הרווק שלי מהעבודה,אנחנו חייבים למצוא לו מישהיא, נשיקות.
אז מה אפשרויות הבחירה שיש לנו כאן, בואו נראה...
1. לחזור למכונית ולברוח.
2. להתגנב לחדר השינה ולהתעלם ממה שקורה מסביב.
3. להתקשר לבעל ולצעוק הצילו.
4. לעשות כלים ולארגן את הבית עם חיוך.
5. לעשות כלים ולארגן את הבית עם פרצוף זועם וחמוץ.
6. לא לעשות כלים ולהתעמת עם המתבגר על זה.
7. לגרש ילדים לא רצויים ולעשות "סדר".
8. לבכות מרוב ייאוש.
9. לצרוח על כולם.
10. כל האפשרויות נכונות.

נשמע מוכר?
אנחנו חיים בעידן מודרני,שבו הילד עומד במרכז המשפחה, מילוי צרכיו הפיסיולוגיים, הרגשיים, וההתפתחותיים מהווה את המשימה המרכזית של ההורים.
הילד במשפחה לעתים מקבל את ההחלטות המשפחתיות החל מהדברים הפעוטים לכאורה כמו: מה רואים עכשיו בטלויזיה, או מה אוכלים לצהריים, ועד להחלטות היותר עקרוניות כמו: לאן נוסעים לחופשה, מה קונים, כמה ואיפה (מותגים... מותגים...), מתי הולכים לישון בלילה, מתי חוזרים ממסיבות,
האם הולכים לבית הספר, לתיכון, או לא, (ואמא תכתוב פתק למורה, יש כיסוי).

ואיך הגענו עד הלום?
זה מאוד פשוט וגם מאוד מסובך גם יחד:
אנחנו לא רוצים להיות כמו ההורים שלנו, ואנחנו לא יודעים איך להיות אחרים.
אנחנו במילכוד. אם בדור הקודם, במבנה המשפחה המסורתית הפטריארכלית, היה ברור "מי הבוס", אבא היה סמכות בבית והדמות החשובה, עבורו אמא שמרה את חתיכת הבשר הטובה ביותר כי אבא היה מפרנס יחיד והיה חשוב לשמור על כוחותיו,
היום אפשר לאמר בהקצנה, שאמא מכינה אוכל עבור הילדים, אבא מגיע בערב ובר מזל אם מצא משהוא לחמם במיקרו, או שהוא פשוט גומר אחרי הילדים את האוכל.
אם בעבר מספיק היה מבט של אבא כדי "ליישר גבול" מול הילד, היום אבא מאושר אם המתבגר שלו זורק לו מבט בחזרה, ונוהם לו איזו תשובה על שאלתו "מה שלומך?"
(לרוב התשובה היא " בסדר" לפני שהדלת של המתבגר שלנו נטרקת בפניו).
אם בעבר הילדה חיקתה את דרך הלבוש של אמה, היום האם לוקחת בגדים מהילדה שלה, ומאושרת אם היא נכנסת לאותו הג'ינס.
אם בעבר מקור היידע היה אצל ההורה שלימד את בנו והכין אותו למקצוע שעבר מדור לדור, היום האב קורא לבן שלו כשהוא "נתקע" בהפעלת המחשב.

אנחנו חווים טשטוש גבולות מוחלט, וקשה מהמקום הזה להיות הורים סמכותיים,
ובטוחים בעצמינו ובדרכינו.

היום יש צורך להורים ללמוד מיומנויות תקשורת חדשות של מו"מ, ניהול קונפליקטים, הקשבה, אסרטיביות, הבנת הצרכים הפסיכולוגיים של הילד,
והבנת עצמינו, ומאיזה מקומות רגשיים אנו מגיבים כלפי הילדים.
כי מה שעבד טוב אצל הורינו, לא עובד כל כך טוב היום, מבט אינו מספיק,
מילה של אבא או אמא לא תמיד עושה את תפקידה כפי שהיה פעם,
הטלת מורא, פחד, אלימות פיסית או מילולית אתם יודעים אסורים על פי חוק, וגם לא יעילים במיוחד.
לעתים הורה שגדל בדרך מסוימת בבית שלו, אינו יכול להשתמש באותם הכלים מול ילדיו, וחייב לשכלל את המיומנויות שלו.
ישנם הורים הנופלים למלכודת ה"שכנועים" מול הילד, ו"מסעות ההסברה" כדי שהילד יבין: "אבל אני לא יכולה לקנות לך את הצעצוע, למה אתה לא מבין?",ו- "אם תתנהג יפה אני אקנה לך צעצוע" (זה נקרא שוחד...) ועוד ועוד.
ישנם הורים המנסים להפעיל את השיטות הישנות, אך זה לא עובד, ואז נכנסים ל"בלבלה", כעס, חוסר אונים עד "נטישה": שיעשה הילד מה שהוא רוצה, מה שכמובן לא רצוי מבחינת החוויה הרגשית של הילד.

מתוך רצון להיות הורים מתירניים ומודרניים, וחברים של הילדים, איבדנו את הדרך,
שכחנו שזכותינו וחובתינו כהורים להיות אסרטיביים, החלטיים ולא מרצים,
שכחנו שחלק מתפקידנו כהורים להציב גבולות, לאמר "לא",לא מתוך הסכמה של הילד (אין סיבה שהילד יסכים לקבל גבול שאינו נוח לו), אלא מתוך החלטה כצוות הורי שכך צריך, הילד שלנו לא צריך להסכים לגבולות שלנו, הוא זקוק לגבולות שלנו, כי זו המשענת שלו בחיים.

לא נוח לנו להתעמת עם הילד שלנו, כי אנחנו פוחדים לאבד את אהבתו,
וכי אנחנו מנסים לפצות ללא הפסקה על שעות ההעדרות הארוכות שלנו מהבית,
אנחנו מוותרים כי אנחנו רוצים שקט תעשייתי אחרי יום עבודה קשה ומתסכל,
זוכרים את המתבגר "השרוע" והכלים בכיור?

שכחנו שאנחנו מהווים דוגמא עבור הילדים שלנו בדרכי התקשורת שלנו, באסרטיביות שלנו, בגמישות שלנו, מתוך בחירה, מתוך חשיבה, מתוך מודעות.
ויחד עם זאת מותר לנו לטעות, להכשל, לא להצליח, כבני אדם וגם כהורים.
ומה אנחנו רוצים סה"כ עבור הילדים שלנו?
שייצאו לעולם, ויידעו להתמודד עם מה שמצפה להם, שיהיו מאושרים, שידעו להסתגל לדרישות עולם העבודה, משפחה, זוגיות.
שימצו את יכולתם, כשרונותיהם, ושיעשו בחירות טובות עבור עצמם בכל תחום בחיים.
עלינו לדעת שהתפקיד ההורי שלנו משתנה, אנחנו כבר לא יודעי כל וכבר לא מתווכי העולם האינטלקטואלי היחידים עבור הילדים, לרוב הילדים שלנו עם מיומנויות טכנולוגיות גבוהות משלנו, וחשופים למידע דרך האינטרנט,והמדיה באופן מוגזם ובלתי הולם ליכולת הקליטה הרגשית שלהם, ודווקא בשל כך יש לנו תפקיד כל כך חשוב כהורים בתווך הרגשי של העולם עבורם, בסינון ובעיבוד האינפורמציה אליה הם נחשפים יום יום.

כהורים עלינו למצוא את דרך הביניים המאוזנת בין נוקשות וחוסר גמישות שאיפיינה לעתים את בית הורינו ( ולפעמים אנחנו מתגעגעים ל"סדר" שהיה), ובין הרצון שלנו להתקרב לילדים שלנו, להיות "סבבה" איתם עד כדי חברות וטשטוש גבולות בין מערכת ההורים ומערכת הילדים במשפחה.

גם לנו כהורים יש משבר זהות ואנחנו נמצאים בשלב של חיפוש המקום ההורי שבו יהיה לנו נוח, טוב כהורים, עם בטחון ודימוי עצמי והורי גבוה, מקום שבו נרגיש סיפוק ביחסים שלנו עם ילדינו, עם יכולת להנות מהם ומהגדילה שלהם,
ואפשרות לממש את פוטנציאל המנהיגות ההורית שבתוכינו.

אודות הכותב:
אילת שחר דייטש - עו"ס, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית,
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
ומנחת קבוצות מבוגרים מוסמכת ( משרד החינוך)

כתובת אימייל:
DAITCH@NETVISION.NET.IL  

 מקור המאמר:  www.Articles.co.il -  מאמרים לשימוש חופשי



Up

אימון אישי להורות מודעת

אימון אישי להורות מודעת
נכתב על ידי אילת לבנון [ 14/08/2006 ]
[ נצפה 416 פעמים ]

אבא, אימא, קצת יותר לאט! על אימון אישי להורות מודעת

מאת: אילת לבנון - מאמנת אישית ועסקית

לכל אחד מאיתנו, ההורים, הכי חשוב בעולם שילדינו יגדלו להיות מבוגרים בריאים, אהובים, בעלי בטחון עצמי ויכולת להגשים את שאיפותיהם. אנו פועלים בדרך הטובה ביותר שידענו עד כה ומרגישים שאנו עושים כל מה שביכולתנו כדי לגדל את הילדים בדרך ה"נכונה" על פי דרכנו. למרות זאת, לעתים אנו מרגישים שמשהו בכל זאת לא עובד...
יש ילדים שעושים כרצונם ולא נשמעים לבקשות הוריהם ולחוקי הבית ,ילדים שמתקשים להשתלב בגן או בבית הספר, ילדים שסובלים מבעיות חברתיות, ילדים שלא רוצים ללמוד, ילדים שנתקלים בקושי רב בתקופות שינוי כמו גירושין, מעברים ועוד..
היות ולא למדנו להיות הורים, אנו פועלים באופן טבעי בדרך שנראית לנו נכונה, מתוך ההרגלים שלנו. דרך זו עלולה לפעמים להכשיל אותנו ואף להחריף את המצב.

כאימא לילד בן 5, שובב, מלא חיים, מאוד עצמאי בדעותיו ובדרכו, אני מתמודדת לא פעם עם שאלות לגבי חינוכו ולגבי מערכת היחסים שאני ובן זוגי בנינו עימו. מתוך מציאות החיים שלי והעיסוק שלי כיום כמאמנת אישית ועסקית ומתוך ניסיון העבר שלי כיועצת חינוכית, התחלתי לשאול את עצמי שאלות מאוד חשובות שהביאו אותי לכתוב מאמר זה.

אנו, שחונכנו ע"י הורינו וחווינו את ילדותינו שלנו, גדלים אל ההורות מתוך מקום של תהייה. קשיים ביחסים עם ילדינו הם הזדמנות לבדק בית אשר יאפשר לנו לעשות שינוי וליצור את מערכת היחסים שאנו רוצים שתהיה לנו עם ילדינו.

התוצאות שהשגנו עד היום הן המדד לאפקטיביות של הדרך שלנו וכדי לבחון זאת עלינו לעצור לרגע ולבדוק עם עצמנו האם היחסים שיצרנו עם ילדינו הם היחסים הרצויים מבחינתנו? האם הדרך שבה הילדים שלנו מתמודדים עם קשיים ותסכולים היא חיובית ונכונה עבורם?
באם לא, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לשאול את עצמנו כמה שאלות:
איזה מן הורה אני רוצה להיות?
איזה יחסים אני רוצה ליצור עם ילדיי?
מה חסר היום ביחסים שלי איתם שהייתי רוצה שיהיה?
מה לא עובד ביחסים?
מה אני רוצה להביא אל מערכת היחסים עם ילדיי?

השאלות הללו אינן מתמקדות בעבר ובסיבות שהובילו למצב הנתון אלא מתמקדות ב"כאן ועכשיו" ובעתיד שאנו רוצים ליצור.
השאלה המרכזית היא מה החלק שלי בפאזל המשפחתי שנוצר? איך אני, האדם שאני היום, הופך את היחסים שלי עם ילדי למשהו שאהיה יותר שלם איתו? מה אני צריך להביא היום שלא הבאתי עד כה על מנת לעשות את ההבדל?

חשוב להדגיש, כי כאשר מדובר על שינוי, לא מדובר על מהפכה וכי לעתים שינויים קטנים עושים הבדל גדול ביותר.
לימור (שם בדוי), בת 38, התאמנה על שיפור מערכת היחסים עם בנה הקטן אשר מתנהג אליה בחוצפה רבה וטענה שהוא מפגין כלפיה חוסר כבוד. במהלך האימון לימור הבחינה שהיא נוהגת להאיץ בבנה כאשר הוא עושה פעולות שונות כמו חגירת חגורות בטיחות או הליכה ברחוב ולא נותנת לו זמן להגיב לדברים בקצב שלו. היא הבחינה שהיא לא נותנת מספיק מקום, מרחב וכבוד לקצב שלו.
בתוך זמן קצר, לאחר שהחליטה להתאמן על השהיית התגובות שלה, חל שיפור ניכר ביחס של בנה אליה.

לאחר שביררנו לאן אנו רוצים לקחת את מערכת היחסים עם ילדינו עלינו לבדוק עם עצמנו, מה מונע מאיתנו ליצור מערכת יחסים זו? מה עומד בינינו ובין היחסים שאנו רוצים?
כדי לענות על שאלה זו אתייחס במאמר למספר גורמים: "כפתורי ההפעלה" שלנו, ההקשבה לילדינו ולעצמנו והאמונות שאימצנו לעצמנו במהלך החיים.

זהירות! מטען חורג

מה מפעיל אותנו כהורים להגיב בדרך שבה אנו בוחרים להגיב?
האם זהו הרגל שאימצנו ואנו מופעלים כאוטומט לגירויים שמסביבנו?
האם ניסיון העבר מפעיל אותנו וגורם לנו להגיב לאירועים שעוברים על ילדינו בחריפות?
עד כמה אנו חווים את החיים של ילדינו כהשתקפות של החיים שאנו עברנו ועד כמה אנו מצליחים להפריד את החוויות שלהם מהילדות שלנו?
האם אנו מונעים על ידי פחדים שרק מחריפים את המצב ויוצרים נבואה שמגשימה את עצמה?

גילת (שם בדוי), בת 40, הגיעה אלי לאימון לאחר שנפרדה מבעלה. בתה בת ה- 8 הגיבה קשה מאד לפרידה והתקשתה להסתגל למציאות החדשה. הדגש באימון היה על חקירת הגישה וההתנהגות של גילת בקשר עם בעלה בנפרד ועם בתה.
גילת פחדה מאוד מהלא נודע, מהדאגות הכלכליות ומההסתגלות למצב החדש. היא חייתה את הפחד הכעס והמירמור שליוו את התפרקות היחסים עם בעלה ונתנה למכלול הרגשות הזה לנהל אותה מול בעלה ובתה.

החוויה שלנו בהווה נקבעת על ידי כך שאנו מביאים את העבר שלנו לתוך העתיד שלנו וחוזים מה יקרה לנו. הדבר גורם לנו "לחיות את העתיד" לפני שהוא קורה.

מטרת האימון של גילת הייתה להפוך את היחסים עם בעלה בנפרד לכאלה שיאפשרו להם לנהל תקשורת חיובית ובונה ועל ידי כך לרכך את ה"מכה" עבור בתם הקטנה.
גילת הצליחה לזהות בעצמה, במהלך התהליך, נקודות עיוורות, אמירות והתנהגויות שלא רק שלא עזרו לבתה אלא היוו מכשול. היא תרגלה התבוננות על סיטואציות בחייה מנקודות מבט שונות, למדה לזהות את הפחדים, הכעסים וההרגלים שמפעילים אותה ואימצה דרכים חדשות להתנהל מול בעלה ובתה.
האימון לא היה פשוט אך גילת הייתה מאוד ממוקדת במטרה שלה וכתוצאה מהאימון אכן השתפר מאוד המצב של בתה.

הקשבה ? מילה קטנה גדולה

להקשיב זו מילת הקסם. מילה קטנה גדולה.
להקשיב לעצמנו, להקשיב לילדינו.
עד כמה אנו באמת מקשיבים לעצמנו, לצרכים שלנו כהורים ולמקום שלנו במשפחה?
כמה אנו נאמנים לעצמנו, לתחושות הבטן שלנו?
עד כמה אנו מגיבים ממקום אותנטי ומחובר?

עלינו ללמוד להקשיב לילדים שלנו.
למה שהם אומרים , למה שהם לא אומרים, למוסיקה של הדברים שלהם.
מה הילד שלנו רוצה להגיד לנו על ידי ההתנהגות שלו?
מה ההתנהגות שלו מבטאת?
האם ילד שמתקשה להיפרד בבוקר בגן - מתקשה כי קשה לו הפרידה מהוריו? האם הפרידה הקשה מבטאת קושי שיש לילד בגן? האם יש נסיבות אחרות שעשויות לגרום לקושי?
ומה עלינו כהורים לעשות כאשר ילדנו מסרב ללכת לגן בבוקר: האם להקשיב לו או להאמין ש"יעבור לו"? מה הילד מרוויח מהתנהגותו? מה התגובה שלנו למצב? האם התנהגותנו מזינה אותו?

רק לאחר בחינת התמונה כולה נוכל להחליט כיצד לפעול.
בן זוגי ואני התמודדנו לאחרונה עם קושי גדול של בננו אשר סרב בתחילת השנה ללכת לגן החדש. הוא טען שהוא לא אוהב את הגננת ושלא טוב לו בגן. הוא לא יכול היה לציין סיבה ספציפית אך הביע קושי, עצב ותסכול כל בוקר כאשר היה עליו ללכת לגן.
אנשים רבים עמם חלקנו את לבטינו טענו שהוא עושה לנו מניפולציה, שהוא מתקשה להיפרד בשל הקנאה שחש כלפי אחיו הקטן שנולד השנה, שיש לו רווח גדול מההצגה היומית ליד הגן, שהוא יסתגל ושאם נעביר אותו גן הוא ילמד שבאמצעות לחץ משיגים דברים.
אנחנו החלטנו להקשיב לילד שלנו ולתחושת הבטן שלנו. הבנו שהילד שלנו יודע מה טוב בשבילו. החלטנו להעביר אותו גן והיום, אחרי המעבר, הילד הולך בשמחה לגן כל בוקר. כל התופעות שהיו - נעלמו.
הקשבנו ועשינו את הדבר החכם ביותר שיכולנו לעשות עבורו: לימדנו אותו שאנו מקשיבים לו ושהוא צריך להיות במקום שטוב לו.

זה בראש שלך וזה רק נדמה לך

לכל אחד אמונות בסיסיות אותן הוא מאמץ במהלך החיים, בעיקר בשנות חיינו הראשונות.
אמונות כמו "העולם הוא מקום בטוח או מסוכן", "אני יכול לעשות לעומת אני לא מסוגל ולא אצליח" ועוד.
אנו באים אל ההורות עם אמונות שאימצנו ובלי שנשים לב אותן אמונות מנהלות לנו את החיים. אנו מפרשים את המציאות דרכן ומגיבים לילדינו דרכן. ישנן אמונות המקדמות אותנו וישנן המכשילות אותנו להגיע לאן שאנו רוצים.
לכן, כשאנו נתקלים בקושי, עלינו לשאול את עצמנו אילו אמונות אימצנו במהלך החיים שגורמות לנו להגיב בדרך שבה אנו מגיבים? האם האמונות שלנו משרתות אותנו? איזה מחיר אנו וסביבתנו משלמים בשל האמונות שלנו? איזו אמונה, אם היינו מאמצים, הייתה הופכת את חיינו לטובים וקלים יותר?
אדם שהגיע להורות עם אמונה שה"חיים קשים", "החיים הם לא פיקניק", ו"ילדים לא קובעים", סביר להניח שבמקרה שתיארתי היה משאיר את הילד בגן.
האם אני כהורה רוצה להמשיך את שרשרת הדורות הזו או שאני בוחר לשנות?
איזו אמונה, אם אאמץ אותה, תשרת אותי ואת ילדיי בצורה הטובה ביותר?

"חפש את המטמון"

עד כמה, בהתמודדות היומיומית עם האתגר בגידול ילדינו, אנו שבויים בתוויות שהדבקנו להם?
האם אנו נותנים די מקום לחלקים החזקים שלהם ומצליחים לראות את התמונה הגדולה?
יש כל כך הרבה חלקים נפלאים שגורמים לנו להתגאות בהם. עד כמה הם באים לידי ביטוי ?
מה אנו, כהורים, יכולים לעשות כדי לעזור להם להעצים את החלקים הללו במקביל להתמודדות עם ה"שדים"?
עד כמה אנו,כהורים מעצימים את ילדינו ועד כמה אנו מקטינים אותם?
עד כמה אנו מעצימים את עצמנו ומאפשרים לעצמנו לגדול?


המון שאלות שדרכן אפשר לעשות שינוי!

אימון (Coaching) הוא תהליך אישי וקצר יחסית המתמקד ב"מה אני רוצה ליצור בחיים שלי שכיום אינו עובד, מה אני רוצה לחזק ובאיזה מציאות אני רוצה לחיות".
הנחת היסוד היא שאין תשובות נכונות שעובדות עבור כולם. המיקוד הוא במה שמתאים למתאמן ומה עובד עבורו. החקירה המשותפת של המאמן והמתאמן מביאה את המתאמן להבין טוב יותר את חייו ולפעול בדרך שמקדמת אותו אל המטרה שרוצה להשיג.
אימון מאפשר לאדם לפרוץ דרך הן בתחום האישי והן בתחום המקצועי ויכול לכלול תחומים מגוונים כמו: זוגיות, מערכות יחסים, הורות, קידום עסק, בחירת מקצוע, שינוי מקצועי, חיפוש עבודה, בטחון עצמי, קבלת החלטות ועוד.



אילת לבנון M.A
מאמנת אישית ועסקית

 Levanon10@bezeqint.net



רוצים לדעת עוד על אימון?
www.coach4u.co.il

אודות הכותבת:
בעלת תואר שני (M.A) בפסיכולוגיה חינוכית יישומית ובוגרת המחזור הראשון להכשרת מאמנים של המכללה למנהל.
בעבר עסקה שנים רבות בהוראה, ייעוץ חינוכי והדרכה. פיתחה והעבירה סדנאות בנושא התמודדות עם חרדת בחינות ופיתוח מיומנויות למידה. כמו כן העבירה סדנאות בנושאי תקשורת בין אישית. עבדה במהלך השנים במערכת החינוך, במכינה קדם-אקדמית של מכללת "וינגייט" ובמכון "עמיתים" - מכון לייעוץ, הדרכה ופיתוח ארגוני.
בשנים האחרונות עוסקת באימון אישי ועסקי (Life & Business Coaching) ליחידים ולחברות, מנחה קורסי אימון ומדריכת מאמנים.

מקור המאמר:
www.Articles.co.il   - מאמרים לשימוש חופשי


Up

דמיון מודרך לעבודה על פחדים עם ילדים

דמיון מודרך לעבודה על פחדים עם ילדים
נכתב על ידי עדי ברן [ 23/06/2006 ]
[ נצפה 619 פעמים ]

היום כשכבר יותר ויותר אנשים נעזרים בדמיון מודרך בכל תחומי חייהם, העזרה זמינה למבקש. הילדים, המתבוננים בהוריהם מושפעים לעיתים קרובות מהשינוי לו הם עדים.
אך העזרה לילדים אולי קצת פחות זמינה, וחבל. עד כמה יכול הכלי העצמתי הזה לאפשר לילד צידה מעצימה לדרכו בשבילי החיים.
ניתן לעבוד בדמיון מודרך מרגע שהילד יוצר תקשורת מילולית טובה וכך להשתמש ביכולתם הטבעית של הילדים ליצור דימויים, על מנת להעניק להם כלים. הכלים הללו יעזרו להם להתמודד עם פחדים, כעסים, התפרצויות זעם, כאבים שונים ומצבי מתח וחרדה. ובעצם זו דרך לטפח ילד בטוח בעצמו בעל יכולות להתמודד עם מה שהחיים יזמנו לו.

במאמר הזה אתייחס באופן ספציפי לעבודה עם ילדים בנושא פחדים. כדי להמחיש את כוונתי איעזר בדוגמא לעבודה על פחדים שעשיתי עם ילד בן חמש.

דורון (שם בדוי) בן חמש, סבל מפחדים בלילה. "בחושך" הוא אמר "הופכים כל הדברים למפלצות... העצים בחוץ, השמיכה במיטה ליד, צעצועים על השטיח..." . הכי הרבה הוא פוחד מדוב. אז בחרנו בדוב לעבודה.

התחלנו את העבודה שלנו בכך שבנינו את "הגן של דורון". "הגן של דורון" הוא מקום בטוח ונעים עבורו, מקום שהוא יצר. לדעתי, כמעט כל עבודה עם ילד כדאי שתתחיל במקום הבטוח שלו. משם ישאב הילד את כוחותיו להתמודד.
בעצם, אפשר להגיד שהגן הזה הוא סוג של מטאפורה. בעוד שבעבודתנו עם המבוגרים אנחנו מבקשים ישירות שיספרו לנו על המשאבים הנחוצים להם בדרכם למטרה, עם ילדים אפשר פשוט לבנות את הגן המכיל את כל המשאבים הנדרשים להם לטיול של אותו יום.

רעיונות שונים ליצירת הגן:
לעיתים ניתן להתחיל ישירות מהשהיה בגן ולעיתים ניתן להגיע אליו לאחר הליכה בשביל, איזה שביל שהילד בוחר, עד לשער הגן. אפשר גם למקם ליד שער הגן עץ שעל ענפיו יתלה הילד את כל בעיותיו... אם ירצה...
לעיתים אפשר להנחות את הילד, לפני יצירת הגן, להתרכז בליבו ולחשוב על אדם חיה או חפץ שהוא אוהב ... ולאפשר לאהבה הזו לגדול עוד ועוד עד שהיא ממלאת את כל הלב וגם את הגוף...

בניית הגן היא אישית ולכל ילד גן שלו או גנים משלו למצבים שונים.
יחד עם זה, ניתן להיעזר בטקסטים כלליים. טקסטים כאלו ניתן למצוא בספרה המצוין של ג'ניפר דיי "ויזואליזציה יצירתית עם ילדים". וניתן גם, אחרי התאמה קלה, להשתמש בטקסטים המיועדים למבוגרים מספרם של אמיר ודפנה רטר "תקשורת עם התת מודע".

ונחזור לדורון
דורון בחר בגן חיות והוא גם יצר אותו, את המראות הקולות התחושות הריחות ואפילו הטעמים באותו גן... אז טילנו לנו בין התנינים האריות והלביאות בהם הוא מילא את גן החיות...
זה המקום לציין שעבודה עם ילדים ניתן בהחלט לעשות בתנועה ובעיניים פקוחות, ואני עצמי לא יושבת. כשהוא הולך אני הולכת לצידו, כשהוא יושב אני יושבת, אני מאמצת את שפת הגוף שלו, נושמת כמוהו זזה כמוהו... זה אולי מרגיש בהתחלה קצת מוזר או מאולץ אבל מהר מאד מבינים כמה זה אפקטיבי. כי כך ניתן ממש להיכנס לעולמו של הילד להרגיש אותו ולהבין אותו ולאפשר לו לחוש מובן ובטוח. אילו אבני הבניין של שיתוף הפעולה בייננו.

אז טיילנו ושיחקנו במקום הבטוח. ילד שנימצא במקום בטוח לא משאיר מקום לספקות, הוא קורן מאושר עיניו זוהרות, עור פניו מאיר... בניגוד לנו המבוגרים שהשנים לימדו אותנו להסתיר את רגשותינו, לעיתים אפילו מעצמנו, ילד מחובר מאד לרגשותיו ואינו מסתיר אותן כלל כשהוא בטוח.
זה מקום שהוא מאוד פגיע, אבל זה גם מקום שיש בו עוצמה שיכולה להזיז עולמות. זה המקום בו חבויים אוצרות הנפש הנדרשים.

ואז, אחרי ששהינו מספיק זמן בגן, והרגשנו מספיק חזקים, פנינו והבטנו בדוב.
ראינו אותו, גדול ושחור חושף שיניים מאיימות ונוהם.
בתחילה, אמרתי לדורון למתוח את ידיו ואצבעותיו וככל שהוא מותח אצבעותיו כן קטן הדוב... יותר ויותר... עד שהוא ממש קטנטן ויכול לעמוד על כף היד של דורון...ואפשר להחליט מה רוצים לעשות איתו, אולי לשחק, אולי משהו אחר...

ואז, כשהדוב היה קטן, דורון אמר פתאום שהוא רוצה להחזיר את הדוב לגודל גדול.
למה? כי הסתבר שהוא בעצם טוב וחבר. "ובכלל" הוא הסביר "לפעמים כייף לי לפחד..."

אמרתי לו שישאל את הדוב מה לעשות בפעמים בהן הפחד לא נעים לו. הוא שאל, הדוב הציע להפוך את דורון לדוב בעצמו כדי שיבין טוב יותר. דורון הסכים והדוב הפך אותו לדוב...
מכאן עברנו עוד מסע מרתק בארצו החכמה של הדוב וחזרנו ממנה עם שלל פתרונות אפשריים למקרה בו מגיע דוב רע בלילה או מפלצת או כל דבר מאיים אחר...

לא חשבתי שזה יספיק, מסתבר שדורון חשב אחרת... מאז יש רק לילות בודדים בהם מגיעה מפלצת לבקר. ואז דורון מותח אצבעותיו ומקטין אותה... או שהוא נעזר ברעיונות האחרים שמצא כשהיה דוב בעצמו. לעיתים הוא מתבונן במפלצת ואז הוא מבין בעצם שזו "מצחקת". "מצחקת" הוא הסביר לי "זו חיה שמתחפשת למפלצת אבל בעצם היא מצחיקה..."
סיוטי הלילה נעלמו.

במקרה נוסף עבדתי עם דורון על פחד אחר, לפני כמה חודשים הוא היה בגן המשחקים וילדה גדולה בת שמונה הרביצה לו. הילדה קיבלה עונש והובטח לו שהיא לא תיגע בו שוב, אבל דורון עדיין פחד ולא הסכים ללכת לגן המשחקים. המציאות היא שהילדה לא תעז להרביץ לו יותר, אך בעולמו הפנימי של דורון זה לא משנה הוא עדיין פוחד וזוכר את עצמו חלש וחסר אונים מול ילדה גדולה ממנו.
העבודה פה היא על החוויה הפנימית של דורון כחלש וחסר אונים מול ילד חזק ממנו. אם נתבונן בילדים, בגן או בבית הספר, נוכל לראות שלאו דווקא הכוח הפיזי הוא היוצר מעטפת של בטחון. ילד בטוח בעצמו מקרין את הביטחון גם לסביבתו. ילד כזה לרוב לא יזדקק למכות או איומים על מנת לזכות ביחס מכבד מחבריו.

התחלנו את הפגישה בריקוד קצר עם מוסיקה של תופים. אח"כ קצת נשימות ומתיחות ואז בנינו גן קסום חדש מלא בפרחים (איזה ריח נפלא...) ואוצרות. אחרי כמה זמן בגן שאלתי את דורון מה מטריד אותו והוא דיבר על הילדה הגדולה ופניו חזרו להיות כעוסים ומפוחדים.
חזרנו לגן שלנו, הרחנו פרחים חקרנו אוצרות ואז בקשתי שיתבונן בתמונה של הילדה הגדולה שהרביצה לו כשהוא נימצא בתוך הגן שלו. לפתע היה דורון רגוע, הוא ניזכר שגם הוא ילד חזק וסיפר לי שמי שחזק בכלל לא צריך להרביץ. חזרנו על התרגיל לגבי ילד גדול שנימצא בגן הילדים של דורון וכל הילדים פוחדים ממנו (למרות שכיוון שיש גננות הוא לא מרביץ) גם שם ניזכר דורון בכוחו והרגיש מאושר.
ובאמת באותו היום דורון הלך אחה"צ לגן המשחקים בשמחה.
נישמע כמו קסם?
הקסם אמיתי...

אייך אני מסבירה את ה"קסם" ?
אם חושבים על זה, פחד מחיה או מפלצת הוא בעצם דרך התמודדות חכמה מאד של הילד.
בעצם הילד מלביש צורה ושם לפחד. ומשהו שיש לו צורה ושם הרבה יותר קל להתמודד איתו מאשר איזה פחד או איום מופשט. יש כאן דימוי (מטפורה) שהילד בנה בעצמו. אני מאמינה שכיוון שהוא בנה את המטפורה ל"בעיה", הוא גם יכול לבנות את זו של הפתרון. וזו מטרת העבודה איתו.

יכולתי גם לספר לו סיפור על נסיך שחי בארץ רחוקה ופחד מדובים...
ההבדל בין לספר על נסיך מארץ רחוקה (או בכל מיקרה על מישהו אחר) לבין לדבר על עצמי- ברור. כשמישהו נימצא במצב של חרדה גדולה עדיף להוציא אותו למצב כזה בו הוא צופה מהצד ולא חווה את הדברים. יחד עם זה, אני מניחה שכיוון שהילד יצר את הדוב יש בו מספיק כוחות להיות מעורב בחוויה.
אך כדי לחזק אותו אני קודם כל מנחה אותו ליצור את המקום הבטוח ? "הגן שלו" וכשאנחנו יוצרים אותו יחד, אני מכוונת את הילד להשתמש בכל חושיו ראיה שמיעה מישוש ריח ואפילו טעם (כדאי וחשוב לציין שאם הילד בוחר לא להשתמש בחוש מסוים יש לכבד את זה) אנחנו מטיילים בגן וחיים אותו יחד. ואז, כשהילד מחובר לכוחותיו הפנימיים אנחנו עומדים מול ה"מפלצת" דוב דרקון נמר או... ילד גדול ומפחיד שקיים במציאות אך מועצם מאד בדמיון...
כדאי לזכור שהפתרונות בהם יבחר כל ילד עשויים להיות שונים. לעיתים הפתרון מוזר בעיני המבוגר, כאן כדאי להמשיך ולזרום עם הילד לחזק ולפתח את הרעיון כי בסופו של עניין הילד יוביל למקום הנכון.

כאימא וכמנחת דמיון מודרך וNLP אינני יכולה אלא להתפעל ולברך על המתנה הנפלאה הזו.
כל כך קל לעבוד עם ילדים בדמיון מודרך הם עדיין כל כך נקיים מהררי המגננות והצלקות שאנחנו המבוגרים ערמנו על עצמנו עם השנים. הם כמו מעיין צלול כזה שמפכה לו בעליזות בשמש נעימה של אביב. בעוד שאצלנו כבר כיסינו והסתרנו כל כך טוב את המעיין הזה, למדנו להגן עליו.
כמו בצל יצרנו לעצמנו שכבות רבות שקילופן כרוך לעיתים בדמעות.
וכאן יכולה העבודה עם הילדים לגלות לנו המבוגרים דרכים חדשות לגעת באותו מעיין חבוי אצלנו זו המתנה הגדולה שעבודה עם ילד יכולה לתת למבוגר. נסו ותראו.

וכהורים או אנשי חינוך תפקידנו לחזק בילד את כוחותיו שישמרו על המעיין היקר הזה ויאפשרו לו לשמור אותו כמה שיותר צלול ונגיש. וזה טוב להגן על המעיין, בעולם שלנו מגננות הן דבר חשוב מאד, חשוב מאד לדעת להגן על עצמך.

אך יחד עם המגננות, ניתן לשמור על גישה להוויה הפנימית, למעיין שבפנים כדי שלא תחסם בפני הילד כשיגדל וכדי שדרכו של הבוגר לאותו מעיין לא תהיה כל כך רצופה בכאבים.
כהורים אנו יכולים לעזור לילד לצמוח ולהפוך למבוגר המחובר למקורות הביטחון האהבה ויצירתיות הפנימיים שלו. וכך יבנו מנגנוני ההגנה בדרך כזו שהמים מתחת יהיו נגישים.
ואם נדע להנחות את הילד כך שלא ישכח את הדרך למעיין שלו. מעיין ההוויה השמחה היצירה החיים והאהבה. מילאנו את חלקנו בעולם.

מקורות וספרות מומלצת
א. ג'ניפר דיי "ויזואליזציה יצירתית עם ילדים מדריך מעשי" . (1998) הוצאת אח
ב. דפנה ואמיר רטר "תקשורת עם התת-מודע ספר ללימוד דמיון מודרך וNLP
ג. וירג'יניה סאטיר "פנים רבות לנו" (2000) הוצאת נורד.


אודות הכותבת:
ד"ר עדי ברן היא מטפלת מוסמכת בדמיון מודרך ו- NLP בוגרת מרכז רטר-באוניברסיטת חיפה (דמיון מודרך וNLP). בעלת תואר דוקטור לביולוגיה ( Ph.D. של מכון ויצמן למדע )

ליצירת קשר
054-6304047  adi_brann@hotmail.co.il


Up

עשרת הדברות להצלחה והגשמה בהורות

עשרת הדברות להצלחה והגשמה בהורות
נכתב על ידי ד"ר דורון עמנואל [ 20/05/2006 ]
[ נצפה 690 פעמים ]

ההצלחה בהורות הינה משאלת לב אוניברסאלית, ועם זאת בכל העולם ולאורך כל הדורות מופיעה כאחד האתגרים המורכבים והנשגבים ביותר העומדים בפני האדם במהלך חייו.

החומר המוצג כאן הינו התמצית של העקרונות הבסיסיים ביותר, המבטא גישה נאורה ורב תחומית, אשר מימושה באופן מעשי מתמשך ומחוייב, עשוי להביא לתוצאות מדהימות באתגר ההצלחה בהורות, ואף בשאר תחומי החיים.
הצלחה היא תהליך מתמשך המחייב מיקוד ובהירות של מטרות וחזון, פעולה רצופה, מחוייבות ובקרה.

"הצלחה בהורות" ניתנת להגדרה כ: תהליך גידול ילדים באושר, בדרך של אהבה, כבוד וחברות, במטרה לאפשר להם להגיע לבגרות עם כישורי חיים של עצמאות מחשבתית רגשית וכלכלית, ויכולת לאהוב, להגשים את עצמם וליהנות מחייהם.

עבורי כתיבת חיבור זה נבעה מהצורך שלי לא לשכוח, ולהתחלק עם אחרים במתנה שבה בורכתי בחיי שלי.

מימוש עקרונות אלו עשוי להיות נקודת מפנה בחייכם, ומתנה נפלאה לעצמכם ולילדיכם.

עשרת הדיברות

1. טפחו את הזוגיות

יחסי ההורים הם האוויר שהילדים נושמים והאווירה בה הם גדלים. טפח את הזוגיות: אהוב את בן הזוג שלך בכל לבבך ובכל מאודך. יחסי אהבה , כבוד, חברות ונאמנות בין ההורים הם מתנה שאין גדולה ממנה לילדיכם לכל חייהם. שימרו על האהבה והיא תשמור עליכם ועל ילדיכם.
בחירת בן זוג מתאים לחיים קשורה קשר עמוק למידה שבה אדם מרגיש ש:"טבעי שיאהבו אותו".

2. היו מודעים למטרתכם כהורים

הצלחה בהורות מושגת כאשר הילדים גדלים בתחושה מתמדת שהם אהובים כמו שהם וכמו שהם לא, ומגיעים לבגרות כאנשים עצמאיים מחשבתית, רגשית וכלכלית.
היו מכוונים ללא פשרות למטרה זו בכל עשייה ובכל יום. בידקו את התנהלותכם: האם היא מקרבת אותכם למטרתכם ולהתחייבותכם או מרחיקה אותכם. אם אינה מקרבת: הפסיקו ושנו את הכיוון. אם איננו הולכים בכיוון הנכון אין חשיבות באיזו מהירות אנו מתקדמים.

3. עקביות, סבלנות, אמונה והתמדה

סוד הגשמת מטרות בכל תחום בחיים טמון בקיומה של מטרה ברורה, כוונה אמיתית, ופעולה מתוך מחוייבות. היו עקביים, והתמידו בסבלנות ואמונה. תהליכים עשויים להימשך שנים. זיכרו: שינוי לא גורמים ? שינוי מאפשרים. עקביות היא כורח למניעת בלבול, מאבקי כח וצורך בענישה. אמונה היא תבונת הלב של החיים.
האדם היחידי שאנו יכולים לשנות הוא ? את עצמנו. כשנשנה את עצמנו ? סביבתנו תשתנה!

4. למידה מתמדת

הורות כמו החיים עצמם הינה תהליך למידה וגדילה אישית מתמשך. הלימוד הוא דרך חיים, ולימוד מתבסס על פתיחות אמיתית, חקירה מתוך מחוייבות לבצע את השינויים המתבקשים מן הנסיבות ושינויי העתים. הלימוד הוא האמצעי שתוצאתו היא גדילה והתפתחות במציאות, תוך כדי עשייה ופעולה. תחומי הלימוד עוסקים בניהול המחשבות, הרגשות, אמרי הפה, המעשים ועבודה על המידות. החיים מחייבים שינויים. הרכבת תשנה את כיוונה רק לפי מסלול הפסים (לא נוכל לשנות זאת מתוך הרכבת עצמה).

5. היו דוגמא אישית

ילדינו רואים אותנו ומסתכלים עלינו. במשך שנים אנו מהווים עבורם את תמונת העולם וחוויית העולם. זה מחייב אותנו להיות דוגמא אישית. לא לשדר תמונת עולם ותמונת חיים שלילית אישית או מעוותת, כגון: מחסור, קושי, פחד ודאגנות. ללמוד לשאול שאלות נכונות ? חשוב מקבלת התשובות.
עלינו לשקף במי שאנחנו שהחיים הם מה שהם: עולם מלא של אפשרויות, מגוון צבעים, קסם ושפע. העתיד אינו בשליטתנו. איננו יכולים לשנות את העבר ? אלא את השפעתו עלינו. אנו אחראים על מי שאנחנו ועל תגובותינו בכל נסיבות החיים. התנהגותנו וערכינו ניצפים נלמדים ונספגים על ידי ילדינו.
בדרך נעשה טעויות. טעות אינה דבר "רע", טעות הינה מעשה או אי מעשה שיש לו מחיר. טעות כמו כל משבר היא לעולם הזדמנות ללמידה ולגדילה.
כדאי לזכור: ראוי להימנע מטעויות שמחירן משולם על ידי אחרים ובפרט אם הוא משולם על ידי ילדינו.

6. הילדים בסדר עדיפות גבוה

לילדינו צרכים מגוונים: רגשיים, ערכיים וחומריים. בחיים ובגידול הילדים בפרט: ראו מה נחוץ ודרוש ? וספקו זאת. ילדינו זקוקים להרגשת שייכות ויציבות, הרגשה שהם אהובים ורצויים ללא תנאי.
יש לי ואין לי: זמן, כסף כוח וכו', הינם למעשה עניין של סדר עדיפויות. לעולם שמרו את ילדיכם במקום גבוה ביותר בסדר העדיפויות שלכם. היו שם בשבילם כאשר הם זקוקים, תנו להם את מה שהם זקוקים לו בזמן שהם זקוקים לו. "אחר כך" או: "כשיהיה לי" - יהיה מאוחר מדי. אחר כך הם כבר יצטרכו משהו אחר.

7. אהבה ללא תנאי וללא התניה

אהבה היא הכח המרפא והמחייה החזק ביותר הקיים, יותר מכל טכנולוגיה אחרת שברא האדם.
אהבו את ילדיכם ללא כל תנאי וללא התניות. זיכרו כי אהבה היא קודם כל נתינה והתמקדות בזולת: במה שהוא זקוק, צריך או רוצה. תנו להם את מה שהם זקוקים לו בכל זמן. אהבה מחייבת ללמוד ולדעת להקשיב ולראות את ילדיכם כמו שהם: ברואי אלוהים שלמים, שהופקדו בידיכם כמתנת שמיים.
תנו אהבתכם ללא כל התניה: התנהגות מסויימת, הצלחה, הישגים או עמידה כלשהי בציפיותיכם.

8. העקרונות הרוחניים של החינוך

כדברי "הנביא" בספרו של חליל ג'ובראן (1923):
"ילדיכם אינם ילדיכם, כי פרי געגועי החיים אל עצמם. חיים עימכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם כי להם הגיגיהם. גופם ישכן בביתכם ? אך לא נשמתם. כי נשמתם מסתופפת בבית המחר ? שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם. כי החיים פניהם קדימה ולא אחור והם לא יתרפקו על האתמול. אתם הקשת ממנה כחצי חיים ילדיכם שלוחים".

9. ספקו את צרכיהם

לילדינו צרכים, מצוקות ועולם פנימי נפרד משלנו והם אנשים בזכות עצמם. גידולם באהבה ובתבונת הלב מאפשר ומחייב מילוי צרכיהם המשתנים עם הזמן. זהו את צרכיהם גם כאשר הם עדין אינם מבחינים בכך, או שאינם מסוגלים לבקש. נתינה ממקום של אהבה היא נתינה לשם נתינה, והיא מאפשרת בטבעיות פעולה מתאימה גם כאשר לכאורה מילוי צרכיהם נראה כמתנגש עם מילוי צרכינו או מתסכל, ובפרט בתחומים החיוניים להתפתחותם. צרו מערכת יחסים שבה כולם מנצחים ולא של יחסי מנצח ? מפסיד.

10. טפחו ערכים, חוכמה ורוחניות

לחיים חוקי משחק אשר אי הכרתם, או התעלמות מהם מזמינה מחסור, כאב, פחד, וסבל.
הנאה מהחיים נובעת מהכרת חוקי הייקום על מגוון רובדיהם. הבסיס לכל הצלחה ושמחה הוא: קבלת המציאות וזרימה עם תהליכי החיים. טפחו אצל ילדיכם את ערכי היסוד של: אהבת הזולת, נתינה, יושרה, אמונה בעצמם, קבלת האחר והשונה.
פיתחו בפניהם את שערי חכמת הלב, ההקשבה והיצירתיות. עודדו אותם להיפתח ולגלות עבור עצמם את היסודות הרוחניים של היקום והחיים, את האמונה.
עיצרו את מעגל הקורבנות.
כדברי "הנביא":
"הקשת מבחין בשובל על פני נתיב הנצח. התרצו לידיו המותחות קשתכם, כי אוהב הוא את החיצים במעופם, גם את הקשתות הנענות לידיו".

דברי סיום:
דיברות אלו נועדו ליישום ומימוש הלכה למעשה ובכל יום ולא להבנה בלבד. יישומם המשולב מביא לכל הפועל ועושה על פיהם תוצאות מדהימות, יחסים בלתי רגילים וחוויית הורות מופלאה, והעיקר: מאפשר לילדיכם להגשים את מי שהם, ולחיות חיים שהם אוהבים.
בהצלחה!


אודות הכותב:
ד"ר עמנואל הוא פסיכיאטר בעל 20 שנות ניסיון מקצועי. מנחה קבוצות, מרצה ומפתח סדנה להצלחה בהורות. נשוי ואב לארבעה ילדים. גישה: טיפול בגובה העיניים. גישה הומניסטית וקוגניטיבית, אימון אישי ותהליכי למידה וחקירה, התפתחות וגדילה אישית ורוחניות. מחוייבות למטופל ולהשגת תוצאות ושינוי בחייו.
אתר:http://www.allbiz.co.il/Business.asp?ID=12022
 
מייל: emanueld@actcom.net.il  


Up

חינוך הילד לעצמאות ולאחריות
חינוך הילד לעצמאות ולאחריות
נכתב על ידי גדי רוזן [ 14/05/2006 ]
[ נצפה 888 פעמים ]

אתה לא תחליט עלי" - אומר הזאטוט שרק עכשיו למד לדבר, להוריו חסרי אונים, שלא בטוחים איפה עובר הגבול בין עצמאות לחוסר סמכות. ומה עושים עם הקטן הקטנצ'יק שמתעקש לעשות הכל לגמרי לבד ?

זוכרים את מלחמת העצמאות? לא זו של המדינה ? אלא זו של הילד שלכם, בגיל
שנתיים בערך, אצלכם בסלון... לפתע הילד רוצה לעשות הכול לבד ונאבק על עצמאותו.
הוא, כמובן, לא מודע לקשיים המוטוריים שלו ולסכנות שסביבו, אך בדרישה
"אני רוצה לבד" ו"אני מחליט על עצמי" הוא מבטא את הצורך שלו בשליטה על חייו.
"מלחמת העצמאות" הראשונה של הילד היא תקופה לא קלה בלשון המעטה עבור ההורים, המגלים בהמשך כי זוהי רק יריית הפתיחה במאבק מתמשך. בהמשך צפויות עוד התמודדויות רבות וקשות, למשל כשהילד לוקח את המפתחות של האוטו ונעלם עד הבוקר, או נוסע בקיץ עם החבר'ה לאילת (ישנים על המדרכה בשק שינה אלא מה?!)...

הדילמה מתחילה כשההורים שרוצים "ילד עצמאי ודעתן בעל חשיבה ביקורתית", היו בעצם מעדיפים לגדל "ילד טוב", ממושמע וצייתן (בעיקר בבית). רבים שואלים איפה עובר הגבול בין עצמאות לאובדן סמכות, ומתי להקשיב לילד ולתת לו להחליט, ובעיקר: איך באמת לא פוגעים בנפשו הרכה ומאפשרים לו להתפתח כילד בריא ועצמאי?

לפניכם מספר תשובות לשאלות נפוצות בהן נתקלתי בנושא החינוך לעצמאות:

*למה בדיוק מתכוונים כשמדברים על עצמאות ?
הכוונה היא שלאדם ובהקשר זה לכל ילד, יש צרכים ורצונות משלו הוא מודע לקיומם, בוחר ופועל למימושם אך גם נושא בתוצאות מעשיו לטוב ולרע. בהקשר החינוכי - עצמאות הולכת בכפיפה אחת עם אחריות. תפקידנו כהורים הוא לאפשר לילד את התחושה הנהדרת של חופש ובחירה, במידה ובהדרגה, ותוך שמירה על גבולות. עצמאות אין פירושה "אני עושה מה שאני רוצה" אלא: "אני לומד להיות עצמאי ואחראי לדברים בתחום יכולתי" (כמו לאכול באופן עצמאי, לסדר את התיק או הצעצועים)...

*האם זה לא תפקידי, כהורה לעשות הכל בשביל הילד שלי?
זה נכון רק כשהילד עדיין תינוק בעריסה, בחדשים הראשונים ומהר מאוד זה חייב להיפסק. תפקידו של ההורה אינו לעשות "במקום ובשביל הילד" ו"לרפד" אותו, אלא ללמד את הילד ולאפשר לו לעשות בעצמו כל מה שהוא מסוגל, בהתאם לגילו. קצת קשה להאמין, אבל אחד התפקידים החשובים של ההורה הוא ללמד את הילד להיפרד ממנו, זאת בעזרת מתן כלים להתמודדות עצמאית. כדי שיום אחד יוכל הילד לעמוד בזכות עצמו, ולא להזדקק לרשות ולעזרה של אבא ואמא...

*איפה עובר הגבול בין עצמאות לחוסר סמכות? האם חופש יעודד את הילד לעשות כל מה שהוא רוצה?!
"עצמאות" היא מתן חופש בתוך גבולות מוגדרים וברורים, ולא אנרכיה מוחלטת. חופש מוחלט ופתאומי הוא משכר ומבלבל, ולכן ההורים צריכים להציב גבולות ברורים, בתוכם הילד יכול לקבל החלטות ולבצע דברים עצמאית, בהתאם לגילו וליכולותיו. אין הכוונה לחוסר סמכות הורית, אלא להעברת סמכויות הדרגתית מידי ההורה לילד, עד שיוכל לקבל ניהול עצמאי מוחלט של חייו. הילד לא עושה כל מה שהוא רוצה, כיוון שחלק מן התהליך הוא להסביר לו שאסור לפגוע בזכויותיהם של אחרים, ושהוא אחראי למעשיו ומשלם על החלטות שגויות ומעשים אסורים.

*מתי נכון להתחיל בחינוך לעצמאות?
אף פעם לא מוקדם מדי! כדאי להתחיל כבר מן השלב שבו הילד מתחיל לתקשר, עוד בחודשים הראשונים לחייו. פיתוח עצמאות ומעבר ממצב של תינוק תלותי ונשלט לאדם אחראי ובוגר הוא איטי והדרגתי, וקשור בהתפתחות היכולות הפיזית השכלית והרגשית של הילד. החינוך לעצמאות דורש מההורה סבלנות, נחישות ועקביות רבה.

*בכל זאת האם לא כדאי לחכות כמה שנים עד שהילד יגדל קצת?
אף פעם לא מאוחר להתחיל בתהליך אבל גם לא כדאי לרוץ מהר מדי... החינוך לעצמאות דורש תבונה ורגישות מצד ההורים: חשוב להיות קשובים לילד, ולהבין את צרכיו ויכולותיו האמיתיות, ולא ללחוץ עליו או להציב בפניו דרישות מוגזמות. אם מרגישים שאינו יכול להתקדם בקצב הרצוי, כדאי להמתין מעט, כדי שלא לפגוע בתהליך.

*אבל אני רוצה שהילד שלי יהיה מאושר! עצמאות תבגר אותו מהר מדי!
כל ההורים רוצים שילדיהם יחוו ילדות מאושרת, אך טעות לחשוב שההורה יכול להיות אחראי לאושרו של הילד באמצעות דאגת יתר, כי זוהי בעצם שליטה על חייו. כדי שהילד יהיה מאושר באמת - על ההורה לאפשר לו להתנסות בפעולות עצמאיות וחדשות, והן אלה שיגרמו לו לחוש ערך עצמי, סיפוק ואושר. רק ילד עצמאי בעל בטחון וערך עצמי גבוה מסוגל להרגיש באמת מאושר ולדאוג לאושרו בעתיד.

*האם לילדים לא יהיה קשה מדי לבצע פעולות שונות בכוחות עצמם?
הילדים מסוגלים לעשות ולהצליח הרבה מעבר למה שההורים חושבים, זאת בתנאי שההורה מאמין בהם, מעודד אותם להתנסות ובכך מאפשר להם לפתח יכולות בטחון ואמונה עצמית. בשלבים הראשונים של חייו, על הילד לדאוג לענייניו ולארגן את עצמו ואת חפציו, בגילים מתקדמים יותר (5 -6) על הילד לגלות אחריות גם לסביבה ולבני המשפחה, ולפתח אכפתיות והתחשבות באחרים.

*האם אפשר לסמוך על הילד? לפעמים הוא מבטיח ושוכח...
(ולעיתים זה קורה גם לנו ההורים) נכון שלעיתים הילד שוגה ונכשל, אך כדי לאפשר לילד עצמאות חובה עלינו לסמוך על היכולות והכישורים שלו, כי הילד חש בספקנות שלנו ומפקפק בעצמו וביכולותיו. אם לא נסמוך עליו ונאמין בו ולא נשדר לו שאנחנו סומכים עליו, כיצד יוכל הוא לסמוך על עצמו? חשוב לזכור: לפני כן עלינו, ההורים, לסמוך על עצמו כבני אדם וכהורים...

ולסיכום...

כשהילד מרגיש שהוא מועיל ותורם בתוך המשפחה מתחילת חייו, זה מחזק בו את תחושת השייכות ואת הדימוי העצמי, ומאפשר לו סיפוק והנאה מהצלחותיו ומחייו. תחושת העצמאות מחזקת את האמון של הילד בעצמו ושל העולם בו, והיא מאפשרת לו התפתחות תקינה ומקלה על חיי המשפחה כולה. כך יימנעו בהמשך מאבקים רבים על העצמאות בין הילד וההורה (ואנו לא נצטרך להביא לילד את הסנדוויצ'ים והבננה ששכח בבית, לאוניברסיטה )...

מה כדאי לאפשר לילדים צעירים לבצע בעצמם ?

בגיל 1 - 2 לאפשר לילד לצעוד לבד (כשהוא מסוגל לכך), ליפול ולקום (בסביבה מנוטרלת מסכנות), ולהחזיר יחד עם ההורה צעצועים למקומם, כחינוך והרגל וכדוגמא אישית.

בגיל 2 - איסוף והחזרת צעצועים למקום, בחירה מבין שתי אפשרויות (למשל: מה רוצים לאכול בבוקר), לאסוף שאריות אוכל שנפלו לריצפה ועל השולחן בארוחה.

בגיל 3 - לרחוץ פנים, לצחצח שיניים (אח"כ לבצע "מקצה שיפורים" יחד איתם...), להסתרק, להוציא מוצרים לא שבירים מסל הקניות, להתלבש ולהתפשט (עם עזרה).

בגיל 4 - לעזור בעריכת השולחן, להאכיל את חיית המחמד, לסדר מצרכים במקרר (יחד עם ההורה), לעזור בניקוי הבית עם השגחה ( הם עדיין נהנים מזה), לענות לשיחת טלפון בנימוס ולשחק לבד ללא התערבות ההורה (בבית).

בגיל 5 - לעזור בהכנת ארוחה, לבחור בגדים לבד, לשטוף כלים, לקפל כביסה, ללמוד לקשור שרוכים, לעזור להורה בבישול ובהגשה, למזוג לעצמו שתיה, להביא דואר או עיתון מהתיבה (באיזור בטוח), לעזור ברחיצת האוטו או הכלב.

בגיל 6 - להשקות את הגינה והעציצים, להתרחץ לבד (בהשגחה), לערוך קניה פשוטה ולשלם (בנוכחות ההורה), לקבל דמי כיס, לעזור בעבודות הבית, לסדר את שולחן הכתיבה והמגירות, לסדר מיטה, לשים את האוכל בתיק, לצלצל לסבא.

בגיל 7 - לטפל באופניים לשמן ולנעול, לרחוץ את הכלב, לעזור עם סלי הקניות (לסחוב ולסדר), לרשום הודעות טלפוניות, לזרוק את הזבל (באיזור בטוח), ללכת לישון בלי הוראות ולקום בעצמו בבוקר (לכוון שעון מעורר), לסדר את הילקוט לבי"ס.

בגיל 8 - ללכת לבד לחבר שגר קרוב לבית (לא בכל איזור ומצב), לעזור לאחים צעירים בשיעורים, לערוך יפה שולחן חגיגי, לעזור לטפל בתינוק (בהשגחת ההורה), לעזור לארח, להכין לעצמו ולאחים שתייה, לתכנן (עם עזרה) את מסיבת יום הולדתו.

בגיל 9 - לזרוק כביסה מלוכלכת, להפעיל מדיח או מכונת כביסה, לערוך קניות (קלות) לבד, להכין שתיה חמה (בזהירות!)ללמוד שימוש בתיק עזרה ראשונה פשוט, לרחוץ לבד או עם עזרה את האוטו.

בגיל ההתבגרות - החל מגיל 10 בערך - הם יכולים לבצע כמעט כל דבר עבור עצמם אחיהם הקטנים והמשפחה כולה. היכולות שלהם התפתחו והם בשיאם, (אלא שאז הם נורא עסוקים בעיקר בחבריהם, בבילויים ובשינה, ולא מפגינים התלהבות יתרה לסייע לאחרים אלא אם הורגלו לכך מאז ומתמיד).

לסיכום הורים זיכרו! אחד מתפקידיו החשובים ביותר של ההורה הוא להכין את הילד לקראת יציאה לחיים בוגרים ועצמאיים. בסופו של דבר הילד יצטרך להתמודד בכוחות עצמו כדי להשיג את מטרותיו ולהצליח בחיים. ההורה לא יוכל וגם לא צריך לעמוד כל הזמן לצידו להחזיק לו את היד, ולעשות דברים בשבילו ובמקומו. משום כך הילד חייב ללמוד לקחת אחריות על עצמו ולפתח תחושת עצמאות מלווה בביטחון ואמונה בעצמו וביכולותיו, כדי שיאפשרו לו התקדמות והצלחה בחייו.
פיתוח תחושת עצמאות ויכולת אחריות הינו חלק מהתהליך החינוכי ותפקידו של ההורה לאפשר זאת לילד. כדאי לעבוד על כך יום יום ולהתאמן בכך מוקדם ככל האפשר ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה!


אודות הכותב: גדי רוזן מאמן משפחתי, זוגי ואישי. מנהל שותף בבי"ס לאימון אדלריאני, מנחה הורים נוער וילדים במכון אדלר
מנהל פורום משפחה בנענע כותב ומפיץ את "משפחתי" עלון אנטרנטי להורים המופץ ללא תשלום באינטרנט. לקבלת העלון ניתן לפנות לדוא"ל - bayit@017.net.il

Up

ויתור מתוך עוצמה

ויתור מתוך עוצמה
נכתב על ידי חייה פולק [ 24/03/2006 ]
[ נצפה 392 פעמים ]

עוצמה - מתוך ויתור

בשיחותי עם הורים לילדים אני שומעת פעמים רבות משפטים כמו "אני רוצה שהילד שלי ילמד כבר לעשות כך",
"לעשות את זה לבד" או "להתנהג אחרת".
כהורים אנו שואלים את עצמנו לא אחת איך ללמד את הילדים לעשות דברים מבלי להכתיב להם, מבלי ליצור
אצלם רתיעה או התנגדות, מבלי שהם יאבדו את בטחונם העצמי ומבלי שנחווה יחד עמם בכל שלב בגדילה
שלהם "מלחמת עולם".

כאשר אנו "נלחמים" בילדים, אנו בעצם "נלחמים" עם עצמנו.אנו מוציאים אנרגיות על נושאים שנראים לנו עקרוניים כדי שהילד ילמד לעשות דברים , יתפתח ויתנהג בהתאם למה שנראה לנו מתאים לגילו. אנו מתעקשים עם עצמנו לשדר לילד "תקיפות", מרגישים שאסור לנו להישבר ולוותר לא לבכי שלו ולא לרחמים העצמיים שהוא מנסה לעורר בנו - אסור/מותר לוותר זו מלחמה שלנו עם עצמנו. המקרה שאביא כאן הוא דוגמא ל"מלחמה" כזו.

פנתה אלי ענת (שם בדוי), אשה בת 29 נשואה ואם לילדה בת שנתיים וחצי. אני לא יודעת מה לעשות היא אומרת, אני על סף יאוש מזה כחודש ימים אני מתעקשת עם סיון הבת שלנו והיא גוברת עלי. מדי בוקר בסביבות השעה חמש, כשהיא מתעוררת , היא בוכה ומייללת ומבקשת מוצץ, וכשאני לא מגיבה לה, היא צורחת, בוכה ולא נרגעת. בעלי ואני מסתובבים עם גפרורים בעיניים משום
שסיון מעירה אותנו בצרחות ואחר כך לא נרדמת יותר.

מדוע אינך נותנת לה את המוצץ, אני שואלת.את צריכה לגשת לחדר השני בשביל לתת לה את המוצץ? לא , משיבה ענת סיון ישנה ממש לידנו,(בית קטן),אני רק צריכה להושיט את היד למיטה שלה בשביל לתת לה את המוצץ, אך אינני רוצה. מדוע? אני שואלת, משום שסיון כבר בת שנתיים וחצי ולדעתנו היא יכולה כבר לקחת את המוצץ לבד ולא להעיר אותנו, עד איזה גיל זה ימשך שסיון תעיר אותנו כדי שניתן לה את המוצץ? ענת, אולי סיון לא מוצאת את המוצ ץ שלה בחושך? אולי תשימי מוצץ נוסף שיהיה לידה במיטה? אני מציעה. זה לא יעזור, מתעקשת ענת, היא פשוט מתעקשת להעיר אותנו כדי שניתן לה את המוצץ וזה ממש מתוך פינוק. בעלי ואני חושבים שסיון כבר מספיק גדולה לקחת את המוצץ לבד, מבלי לעשות מהומות. יפה, אני משיבה אם אתם חושבים שהיא מספיק גדולה תני לה גם להרגיש שאתם מאמינים בכך. איך? שואלת ענת.
מה היית עושה לו סיון היתה מתעוררת בשעת מנוחת הצהריים שלכם בשבת ומבקשת מוצץ? אני שואלת. הייתי פונה אליה ואומרת לה לקחת לבד את המוצץ היא משיבה. את יכולה לנסות כך גם לפנות אליה כך גם בחמש בבוקר ובטון רגוע לומר לה משפט קצר ועיניני כמו "סיון המוצץ שלך מחכה לך, את יודעת שהוא ישמח שלא תשאירי אותו לבד",ותראי איך סיון מגיבה.
ענת העיפה בי מבט ספקני, מזלזל משהו ועברה לנושא אחר.

למחרת התקשרה אלי ענת בשמחה וסיפרה "אני לא מאמינה,הבוקר כשסיון התעוררה בצרחות מוצץ,מוצץ, עניתי לה מתוך שינה - סיון מתוקה המוצץ שלך מחכה שתקחי אותו , הוא רוצה שתמצאי אותו,עצוב לו לבד" פתאום היתה דממה, בעלי לא הבין מה קרה, העיף מבט לעברה של סיון וראה שהיא לוקחת את המוצץ, סיון חזרה לישון וגם אנחנו".

מה למדת מזה? אני שואלת את ענת
שאני יכולה לספק לסיון מענה ופתרון לדברים שאני מרגישה שהיא כבר צריכה ללמוד לעשות לבד, במקום לעשות עבורה את הדברים כי כך נוח לה, כדי שהיא לא תתרגל שעושים בשבילה ובמקומה ואנחנו לא נרגיש שאנחנו "משתעבדים" לרצונותיה.


אני סבורה שאנו כהורים צריכים לוותר. לוותר לעצמנו על "המלחמות" עם עצמנו ועם הילדים ובמקום זאת לבחור בדרך חדשה - דרך שבאה מההקשבה והאהבה האינסופית שיש לנו לילדינו. ללמד מתוך העוצמות שבנו ומתוך הרצון לשינוי, נקשיב לעצמנו, נקשיב לילד שבתוכנו ונמצא את החוזקות שבנו. מה שטמון בנו - טמון גם בילדינו - הרצון להצליח, הרצון לצמוח וללמד את עצמנו.

אם ניתן לילדינו את התחושה שהם יכולים, שהם לא לבד ושאנחנו שם להראות להם את הדרך, לתמוך בהם ולעודד אותם (במקום להילחם) נראה להם את נתיב היצירתיות איך לעשות את מה שהם רוצים כל כך להגיע אליו - להיות שווים.

חייה פולק מאמנת אישית hayapollak@walla.co.il.
טלפון - 04-8330898


Up

התפתחות מחשבתית של ילדינו
התפתחות מחשבתית של ילדינו
נכתב על ידי מיכל גולדן [ 23/01/2007 ]
[ נצפה 51 פעמים ]

ילדים הם יצורים מתוקים, יפים וחכמים. הם נולדים, כל כך רכים, וכל כך תלויים בנו. עובר זמן עד שהם מתחילים להיות עצמאים ברמה הפיזית. אנחנו ההורים לפעמים מתבלבלים, וחושבים שהילדים זקוקים לנו יותר ממה שהם באמת. אנו עוזרים להם, מתוך רצון להקל להם על החיים, אך בעצם אנחנו עושים את ההיפך. העניין הוא, שילדים זקוקים להתפתחות, הם זקוקים לתמיכה, למרחק מההורה, על מנת שיוכלו לפתח עצמאות.

ילדים נולדים לתוך תהליך התפתחות מחשבתית. הרמה המחשבתית של הילד, גבוהה מהרמה המחשבתית של הוריו. (הסבר מהי התפתחות מחשבתית ולמה לילד יש רמה גובהה יותר מהוריו - רצוי דוגמא קונקרטית) כדי להמשיך ולהתפתח הילד זקוק לתמיכה של ההורה. הילד יודע באופן טבעי מה הוא רוצה - מה הוא אוהב לאכול, מה הוא אוהב ללבוש. בכל פעם שאנחנו מנסים לחנך את ילדינו אנחנו מבלבלים בין מה שחשוב לנו לבין הדרך של הילד. אנחנו מתערבבים ומבלבלים את הילד (הסבר או פירוט מסוג אחר). מצבים כאלה גורמים לתופעות של ילדים שמתקשים להחליט, מתלבטים שעות בנושא הכי פעוט. כשהם יגדלו, הם יהיו אבודים וינסו למצוא את דרכם ללא הצלחה. כמו ששר אהוד בנאי: "הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא".

****************

אני מאחלת לילדיי עצמאות, שיהיו מסוגלים לדאוג לעצמם. לפעמים אנחנו כהורים רוצים באושרם של הילדים, אך לא יכולים לגרום להם להיות מאושרים. אנחנו יכולים להיות אחראים על יצירת סביבה מעודדת, תומכת, עבורם והם אחראים על האושר שלהם. אנחנו יכולים לאפשר לילדים שלנו התפתחות מחשבתית, שתאפשר להם להיות מדויקים ונאמנים לעצמם, לאופי וליכולות שלהם.

כשילד רוצה לאכול כל יום שניצל, ואנו כהורים חושבים שאוכל צריך להיות מגוון אנו מוציאים את הילד מהקו המחשבתי שלו.

כשהילד רוצה לשחק כל הזמן את אותו משחק, ואנחנו מתעקשים לקנות לו צעצועים אחרים, כי אנו מאמינים שהם עוזרים להתפתחותו, אנחנו מוציאה את הילד מהקו המחשבתי שלו.

כשהילד מתלבש ואנחנו מבקרים אותו וחושבת שיהיה יפה יותר להתלבש אחרת אנחנו מוציאים את הילד מהקו המחשבתי שלו.

מה עושים בכדי לשמור שהילד יישאר בקו המחשבתי שלו? פשוט לשמור מרחק, לא להתערב לתת לילד ללכת אחרי הרצונות שלו. אבל כיצד מתמודדים עם הקונפליקט הפנימי שלנו כהורים כאשר אנו מאמינים באמת ובתמים שהדרך שלנו טובה ומתאימה יותר עבור ילדינו?

מה קורה כשאנו מאמינים, למשל, שמעמד וכסף חשובים יותר בחיים מאשר רכישת מקצוע שמעניין את הילד, אולם אינו רווחי? בדיוק במקומות האלה אנו צריכים לתרגל את ההבנה שדווקא המרחק בינינו לביניהם מאפשר התפתחות, מאפשר להם עצמאות. אחרי שנפנים את ההכרה הזאת נוכל לתרגל את הנינוחות ואת הקבלה ונאפשר גם לילדינו לצמוח.

אל תתענו במחשבה "למה הילד שלי מעדיף דווקא לשחק במחשב במקום לשחק כדורסל בחוץ עם בני גילו?", "למה לילדה שלי יש רק שתי חברות והילדה של השכנים כל היום מבלה עם המון חברות, מארגנת מסיבות?" התשובה ל'למה?' הזה היא ככה. ככה - כי לכל ילד יש את האופי שלו, את הכישורים והיכולות שלו ואת הקו האישי המחשבתי שלו. תנו לילדיכם את התמיכה הדרושה כדי שיישארו על הקו שלו, כדי שיהיו עצמאים ולא אבודים ומבולבלים. קבלו את ילדיכם כמו שהם, אל תנסו לשנות אותם ולעצב אותם בדמותכם, אפשרו להם לצמוח, להתפתח ולפלס את דרכם בעולם - בדרך שלהם.

אודות הכותבת:
מיכל גולדן מטפלת משפחתית ומורה לפיזיקה משפחתית.

Up

שיתוף והתייעצות כערוצי תקשורת המובילים ליחסים טובים במשפחה
שיתוף והתייעצות כערוצי תקשורת המובילים ליחסים טובים במשפחה
נכתב על ידי נורית כהן [ 20/12/2006 ]
[ נצפה 137 פעמים ]

שיתוף והתייעצות

פעמים רבות אנחנו מקבלים את ילדינו מהגן או מבית הספר במטר של שאלות - " איך היה בגן?" ו"מה עשית היום? עם מי שיחקת, מה למדת ומה אמרה הגננת/המורה" ומתאכזבים כאשר הילד פותר אותנו בתשובות לקוניות - " הכל בסדר" או "כיף" או "כלום". ההורים רוצים שהילד ישתף אותם במה שקורה לו במהלך היום. שירגיש שהוא תמיד יכול לסמוך על ההורה. שההורה תמיד שם בשבילו, יקשיב ויעזור לילד בכל דבר שיבקש. אז איך זה שהילד לא מספר להורה שום דבר משמעותי? ולמה הוא מספר הכל לחברים שלו ולא להורה? למה הוא לא בא קודם כל לבקש מההורה עזרה כאשר יש איזו בעיה?בואו נבדוק למה הילד מתנהג כך.

בידקו עם עצמכם עד כמה אתם ההורים משתפים את ילדכם במהלך יומכם. מה סיפרתם לילד, במה התיעצתם איתו. במה שיתפתם אותו?

יש הורים אשר אינם משתפים את ילדם. הם יאמרו לעצמם - "הרי הוא עדיין ילד, מה הוא מבין." או "לשם מה זה טוב לספר לילד היכן הייתי ומה עשיתי, הוא ממילא לא מכיר את האנשים והמקומות בהם ביליתי." או "אינני רוצה שהילד ידע שעצוב לי, מתפקידי לשמור עליו ושרק יהיה מאושר".

ההורים אינם רואים חשיבות בעצם השיתוף ואת המועילות של השיתוף והשלכותיה לאווירה המשפחתית ולתחושת השייכות הטובה של ילדם. אז באמת לשם מה נשתף את ילדינו בעולם המורכב של המבוגרים? למה זה חשוב?

בואו נבדוק מה הילד לומד מכך שההורה משתף אותו במהלך יומו - כאשר הורה משתף הוא בעצם מזמין את הילד להיכנס אל תוך עולמו של ההורה. הוא מזמין את הילד להכיר אותו טוב יותר. הרי לא כל אדם מוזמן להיכנס ולהכיר אותנו מקרוב.

את מי אנחנו מזמינים להיכנס אל עולמינו, אל נפשינו, מחשבותינו ומהלך חיינו? רק אנשים שאנחנו מעריכים ומכבדים. אנשים שדעתם חשובה לנו וחשוב לנו להתייעץ איתם כאשר יש לנו בעיה כל שהיא. אנשים שאנו סומכים עליהם שלא ישתמשו במידע שנחלוק איתם לרעתינו.

על כן, כאשר אנו משתפים את ילדינו בנעשה בחיינו, לומד הילד כמה דברים - הוא לומד שהוא חשוב לנו ובכך מקבל תחושת ערך גבוהה. הוא לומד להקשיב. הוא לומד שיש להורה חיים מחוץ לגבולות הבית ולדאגה לילדים ולכן ילמד הילד להתחשב בהורה. הילד לומד שההורה אינו בלתי פגיע וגם לו יש ימים עצובים/ קשים/ מעצבנים. הילד לומד שההורה אינו מושלם. אנושי. גם ההורה שוגה לפעמים וזקוק לנחומים או לסליחה. הילד מרגיש אהוב, חשוב ובעיקר שייך למשפחה. הוא מבין שכאן במשפחה שלנו מדברים על הכל, לטוב ולרע. לא צריך להסתיר. לא צריך לפחד. לא משקרים ויודעים שתמיד יש מי שיקשיב ויעזור.

אלו ערכים חשובים שאנו רוצים להקנות לילדינו. על מנת להפנימם על ההורים להוות דוגמה ולשתף את ילדיהם. הילד יתאמן בשיתוף ובכך יהפך השיתוף לכלי שימושי חשוב בחיי היום יום.

במה לא נשתף את ילדינו?

לא נשתף ילדים בדברים מורכבים אשר אינם תואמים את יכולת התפיסה שלהם. דברים הדורשים חשיבה מופשטת.
לא נשתף אותם בדברים 'בינו לבינה'. לא בבעיות כלכליות קשות.
לא נכביד עליהם ולא נגרום להם להרגיש שהם אחראים לחיינו, או שרק עבורם אנחנו חיים. זוהי אחריות כבדה מידי ואין זאת הכוונה. אנו נשתף בדברים של יום יום. ברגשות, במעשים. באירועים ובהתלבטויות. ניתן להעזר בדעתו של הילד ולהתיעץ עימו.
כך נאמן אותו לחשיבה יצירתית ולאחריות. הילד יבין שמתחשבים בדעתו והיא חשובה לנו. הוא גם ילמד שלא חייבים לקבל את דעתו אך עדין מעוניינים שישמיע את דעתו. כך ילמד להתחשב ברצון הזולת ויתאמן במתן עזרה וחשיבה על צורכי האחר.

אודות הכותבת:
נורית כהן,מנחה קבוצות הורים- בפרקטיקום של מכון אדלר.בוגרת MEd במנהל חינוכי,מטפלת מוסמכת בווטסו, הידרותרפיה
ומדריכת שחיה לפעוטות - דולפינוק
http://www.dolfinuk.com  



Up

                             טל': 08-9911358     |    שרה כרמל: 054-5226679
                                   כל המוצרים המעוצבים המופיעים באתר הינם רכושה וקניינה הרוחני של המעצבת שרה כרמל בלבד.
                                 אין להעתיק, לשכפל, להפיץ, למכור או לשווק כל יצירה המתפרסמת באתר, בלא קבלת רשותה. 
                                    Copyright Sara Carmel 2008-2009 All rights Site reserved